במסגרת הפדרציה לבוררות פועלים בוררים הבוררים בין הצדדים, לבקשתם, לפי ההלכה היהודית בדיני ממונות.
בהלכה, דיני ממונות הם תחום נרחב של חוקים העוסקים בנושאים שיש להם משמעות כלכלית. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד.
עוסקת בו בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.
הצורך בניהול הליך בוררות לפי ההלכה היהודית, נובע מכך שהדין הדתי היהודי רואה בעין רעה התדיינות של יהודים בפני מערכת משפט שאינה פוסקת לפי הדין הדתי היהודי. כיוון שלבתי הדין הרבניים אין סמכות שיפוט בנושאים אזרחיים, מביאים יהודים המעוניינים בהתדיינות בהתאם לדין תורה, את הסכסוך שביניהם להכרעת בורר המכריע לפי דין תורה.
חלק ניכר במשפט העברי הוא ההתייחסות לדיני ממונות, כפי שהם נידונים בבתי הדין העבריים. במשפט העברי ההתייחסות לתביעה מכל סוג שהיא נידונת בכבוד ראש, ובהלכה נפסק כי “דין פרוטה כדין מאה”, כלומר אין כל הבדל בהתייחסות ההלכתית לתביעה של פרוטה לבין פרוטה של סכום גדול, ואין להקדים בדין התורה את אחד מהשניים. בניגוד להלכה רגילה, שאדם שואל את הרב לידיעת הלכה למעשה, ובו הוא רשאי לשאול אדם אחר המוסמך לפסוק ואינו חייב לפנות לבית הדין, הרי שבדיני ממונות על בית דין הפוסק להיות בן הרכב של שלושה דיינים, אלא שנחלקו החכמים בדין זה, יש שסברו שמדובר בדין מהתורה, וקיימת דעה שמדובר בתקנת חכמים שתיקנו שיצטרכו שלושה דיינים, שאז אין חשש שמא הדיין עם הארץ, שהרי השניים האחרים בוחנים את דין התורה. כמו כן, בניגוד לאיסורים בהם עד אחד נאמן, הרי שבדיני ממונות נצרכים שני עדים.
התחום היחיד לו מעניקה התורה חומרה יתרה מדיני ממונות, הם דיני נפשות, שבהם ההגבלות רבות וחמורות לאין ספור. כמו כן, חלק מהחילוקים שבין דיני נפשות לדיני ממונות אינם מהתורה אלא מתקנת חכמים, כך למשל מהתורה כדי לקבל את עדות העדים יש צורך בדרישה וחקירה, אלא שתיקנו חז”ל שאין צורך בדרישה וחקירה כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות זה לזה
